ברמת מנשה פזורים מאות גלי אבנים עגולים, עתיקים, מעשי אדם. יש שקוראים להם "טומולי", שהם גלי קבורה, אך, למעשה, אין לדעת מה יש באמת בגל כזה – אם לא בודקים. מרבית הגלים כבר נעלמו עם עיבוד השדות, אך סביב גלעד, בליבו של המרחב הביוספרי, נותרו כמה מאות. אחד מהם, ענקי בגדלו, נמצא כשני קילומטר וחצי צפונית-מזרחית לקיבוץ גלעד. שמו הערבי, שמופיע במפות המנדטוריות, הוא רוג'ום אל בחטה.
 |
| רוג'ום אל בחטה |
רוג'ום – ידוע: גל אבנים בולט, אבל מה זה "בחטה"? זמן רב הפירוש לא היה ברור, עד שלפני שנים אחדות הגיע למקום תושב מכפר בוואדי ערה, וסיפר על מקור השם. מתברר ש"בחטה" היא דייסת אורז, והסיפור הוא על ערבי זקן ונכבד מתושבי הסביבה שחלה במעיו, ואכל רק דייסות אורז. יום אחד הובא לגבעה הזאת סיר עם דייסת אורז בשבילו, על גב חמור. כנראה החמור השתולל, הדייסה נשפכה, ומכאן מקור השם.
לפנינו, אם כך, סיפור או אגדה, מסורת תרבותית ערבית מקומית, שנשמרת ומועברת כבר כמה דורות. אפשר לקרוא לזה: "טיפוח מורשת", או "ידיעת הארץ". האם אפשר להתעלם מאותה "מורשת"? האם ניתן למחוק אותה? האם נכון יהיה לעשות זאת?
כשקיבוץ גלעד הוקם, ב-1945, קראו לו "חובייזה", כי שם רשמי עוד לא היה, והקיבוץ עלה על אדמות שנרכשו מהכפרים הסמוכים, חוביזה ובוטימאט. גם בהמנון שחיברו חברי הקבוץ הפזמון החוזר הוא "חובייזה בוטימאט".
 |
| הכד שומר הסוד |
רוג'ום אל בחטה הוא משל למשהו רחב הרבה יותר. בארץ שלנו הונחו שכבות על שכבות של היסטוריה, תרבות, עמים, שלטונות. כל אחד מהם הותיר חותם, השאיר סימניו בנוף, הוסיף שכבה תרבותית. אם נכיר בכך – לא תיחלש אחיזתנו בגבעות הללו, אלא להיפך – נתחזק, נתעשר בידיעה, ברובדי תרבות אנושית, בהכרת הנוף סביבנו לעומקו. אולי נרוויח גם מפגש אנושי אחר עם שכנינו מדרום, בוואדי ערה, שהתכניות היפות של "פארק רמת מנשה" ו"המרחב הביוספרי מגידו" משתדלות להתעלם מהם במידה רבה, שלא בצדק. נראה שנכון להגיד שאין קיבוץ גלעד - בלי חוביזה ובוטימאט, כמו שאין משמר העמק - בלי אבו שושה, ועצי האלון, הזית, השקד והצבר, וסיפורי המורשת שנותרו - יעידו.
ומה באמת מסתתר בגל הזה מתחת לאבנים ולסיפורים?
הגל נחקר רק בחלקו בידי מיכאל מאיר ז"ל, וממצאיו המעניינים מאוד מוצגים במוזיאון בגלעד, מהמאות השנייה והראשונה שלפני הספירה. ביניהם - כד דומה מאד לכדי המגילות הגנוזות, שנמצא קבור מתחת לרצפה, ומעלה שאלה מרתקת: האם חיו פה יהודים מכת האיסיים? האתר מחכה לארכיאולוג שימשיך ויגלה אותו ואת צפונותיו.
 |
| הגלריה באום אל פחם |
כל מי שמתעניין באמת באזור שלנו, במה שהיה בו, ובמה שמתחולל בו כיום, טוב יעשה אם יבקר בגלריה שבאום אל פחם, שהיא מוסד מיוחד, עם חזון ושליחות: להציג אמנות פלשתינאית, לצד ישראלית, יהודית וערבית, לשמר ולטפח מורשת חומרית ותרבותית של תושבי ואדי ערה, ליצור מפגש ושיחה, לחנך לעיסוק באמנות ולצפייה בה, ובעתיד - להקים את המוזיאון שיכלול את כל אלה.
בינתיים המבנה צנוע מאוד, אבל קבלת הפנים – חמה, וכוללת כוס קפה טורקי, וסעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה, משתדל לפגוש בעצמו כל קבוצת מבקרים, לספר על דרכו האמנותית והאישית, ועל הגלריה, פעולתה ומטרותיה.
במשפחת אבו שקרה יש כמה אמנים, והבולט בהם הוא ואליד אבו שקרה, שתערוכה מקיפה מעבודותיו הוצגה לא מכבר במקביל במוזיאון תל אביב ובגלריה באום אל פחם. איני מבקר אמנות, אך הקטלוג של תערוכתו – מרשים. תמצאו בו תחריטי נוף של זיתים, צברים, גדרות אבן ועצי שקד, מהיפים, המשמעותיים והחזקים ביותר שנראו בארץ. לכו ותראו!
שמות
רק השמות נשארים לְעוֹלָם,
נמחקים, מתחלפים ושבים.
מגידו, כפר עותנאי, לגיו, לג'ון, מגידו, וחוזר חלילה.
הכובש מוחק והנכבש שותק
ואין אָשֵׁם ואין צודק,
אבני הבניין אל אדמתן חוזרות,
זו אדמת כל האגדות
המצמיחה לְאִטָּהּ שָׁלָל:
אדמת קק"ל.
 |
| אחד הבתים העתיקים שבהם התערוכה |
כתוב יפה והחומר מעניין.
השבמחקתודה, אמשיך לעקוב אחרי הבלוג.
טל