רציתי לכתוב על הכחולים שבטבע, אבל דוח המבקר על שריפת הכרמל דחק הכול, והציף אצלי, כמו אצל כל אדם במדינה, את זיכרון שריפת הענק, והמחדלים שנלוו לה. התגובה שלי אז הייתה בסיפור קצר, עצוב, והוא כאן לפניכם.
הר האש
בוקר יום שני היה בוקר אפור, יבש. דבר לא בישר את שעומד היה לקרות. הוא נהג לאיטו את הלנד-קרוזר בדרך העפר המפותלת עד למגדל התצפית, כמו בכל יום. כשעצר, לקח את תרמיל העבודה ואת מכשיר הקשר, והחל לטפס בסולם הגבוה. כשהגיע למחצית הסולם נזכר בכל שהיה לו בלילה. "מדוע צריכה הייתה לאמור לי מה שאמרה? הייתי טוב אתה. וגם לה היה טוב אתי. כך זה תמיד כשהן פותחות את הפה", חשב.
כשטיפס ועלה עד למדרגה העליונה כבר התנשף לא מעט. משהניח את תרמילו, הוציא ממנו את המשקפת, את יומן רישום האירועים ואת תרמוס הקפה. חדרון מגדל התצפית היה הבית שלו, הרחק מדירתו השכורה בעיר. גבוה מעל ראשי המטיילים שהגיעו לעיתים קרובות, עמוסי צידניות, לחניון שלמרגלותיו. כאן נשם את האוויר שאהב. לכאן הביא לעיתים את הבחורות שלו.
המבט שנשקף אליו מסביב היה מאובק ועייף. כמעט כמו נפשו שלו. הגשם טרם ירד והשטחים הפתוחים שנפרשו בין חורשות האורנים נראו צהובים, אפורים, מכוסי קוצים. המראה העלה במחשבתו את מדרונות הרי אתיופיה בשנות הבצורת הקשה, כאשר אימן שם את קציני צבאו של הקיסר היילה סילסי. הים שבגבול האופק ממערב רק ליחך את החוף באדישות. הים לא תרם ולו טיפת תכלת לשמיים האפורים שמעליו.
כל הבוקר עבר עליו בשעמום. הסריקה החוזרת בעזרת המשקפת, שלוש מאות שישים מעלות סביבו, לא העלתה דבר מיוחד. תן בודד עשה דרכו בשביל שעלה אל המגדל, רחרח בגל האשפה שהותירו המטיילים ומתח את גבו הזהוב בשלווה. עורבני אחד הטה ראשו על צמרת האורן הקרוב, כמסתקרן. אחר כך צווח מעין ייללת חתלתול. מטוס קל טס מעט מעל ראש המגדל, נופף בכנפיו, כאילו מאותת לשלום, והמשיך צפונה. קרוב היה, וניתן לו להבחין בשני היושבים במטוס, ואז ראה גם את העשן בשיפוליו של הכפר.
עמוד עשן כחלחל–אפור היתמר שם בין האורנים. הרוח העזה, שהלכה והתחזקה מאז הבוקר, סלסלה ודחפה את העשן שנראה מרקד מעלה מעלה בעליזות לא מובנת. את מקורו לא היה יכול לראות, אך בגבו משהו הרעיד. משהו חלחל וטיפס אל צווארו. רטט קל טלטל אותו ומתח את כל איבריו.
כשהתקשר למוקד נענה רק לאחר דקות ארוכות. "כן. ידוע לנו. קיבלנו התראה. זה בשליטה, מטופל. תמשיך לצפות ולדווח."
בשעות שלאחר מכן השתנה הכול, ממש לנגד עיניו. אש גלויה פרצה מיער האורנים. הלכה והתקדמה בכיוון שנדחפה אליו בידי הרוח. כמו חיה צהובה-אדומה פרצה לה נתיבים, זינקה קדימה, הסתערה מערבה. ענן העשן הפך שחור, סמיך, הלך והתקרב לגבעת מגדל התצפית.
"אני נשאר כאן" ענה מיד, כשקיבל את ההוראה להתפנות. "אני אמשיך לעדכן אתכם." הדרך שהוליכה למגדל עדיין נראתה לו מרוחקת דיה מקו האש, שירדה עתה ליובלי הנחל העמוק. שם דהרה במהירות, מכלה בקלילות את העשב היבש ואת סבך הפטל בערוץ, מספחת אליה מדי פעם קטעי חורש נוספים במדרונות. ריח עשן חריף צבט בנחיריו, מבשר רעות. עכשיו ידע לבטח שזהו מקומו הנכון. שנים ארוכות ישב כאן, יום אחר יום, דרוך ומצפה לרגע שכזה. זה היה ייעודו ככלות הכול.
ביומיים הבאים נותר על משמרתו במרומי המגדל. לעיתים היה מוקף עשן עד שלא ראה כמעט דבר. העשן חדר גם מבעד חלונות המגדל המוגפים. לפרקים הסיטה הרוח את מסכי העשן ופתחה לו מבטים למרחקי ההר.
בלילה אימץ כל כוחו להישאר ער. אש השריפה האירה את כל רכסי ההר, עולה אדומה-כתומה לגבהים אדירים ושוב צונחת בפראות למורדות העמקים המובילים לים. לעיתים לא יכול היה שלא להתפעל ממראה האימה שמולו, אך מהתשדורות הבהולות שהתקבלו במכשיר הקשר ידע כבר את כל שקרה.
במשך היום ראה מגבהי המגדל את המטוסים שהטילו שובלי חומר שנועד לבלימת האש. הם נדמו לו כציפורי טרף ענקיות, גחות וצוללות, שוב ושוב. כאותן ציפורים אימתניות שראה באפריקה.
מהמזון והמשקה המועט שהביא אתו לא נשאר דבר, מלבד שני תפוחי עץ שהצטמקו מהחום. נותר לו גם הג'ריקן השחור של מי החירום, שהיה קבוע במגדל. טעם מעופש היה במים. טעם מר של פלסטיק ועפר, שעמד בפיו וצרב את גרונו יחד עם העשן.
בבוקר השני, כשקרב בלאות את המשקפת לעיניו, הבחין בעץ אחד שנותר ירוק, יחיד בכל המדרון המפויח. גזע דק אחד, בלורית ירוקה אחת, שהאש דילגה עליהם משום מה. זה היה עבורו רגע קצרצר של שמחה, ממש כמו שחש כשראה צבייה ועופר שדילגו במדרון מתחתיו, הותירו שורת עקבות באפר, ונמלטו מלהט האש הסמוכה.
לקראת הערב ראה שורת אנשים שהגיעו לגבעה רחוקה בעקבות אש שהתלקחה שם שוב ושוב. הם נראו לו קטנים כל כך, חסרי ישע, פזורים במרחב העשן כחיפושיות צהובות, זעירות, זוחלות במורד התלול. כשביקש ליצור עמם קשר, שמע את המכשיר מחרחר, מצפצף, עד שנדם לגמרי. רק אז נזכר ששכח להצטייד בסוללות חדשות.
עם הדמדומים, ברדת החשכה, אפסו כמעט כוחותיו. כמתוך הזיה עלתה כימרה בזיכרונו. אותן להבות אש מסתוריות שפרצו מתוך האדמה בגבעה שעל חוף אנטוליה, כזרועות מפלצת מהמיתולוגיה היוונית. אותה האש שהקסימה אותו אז, ואילו על בת לוויתו השרתה פחד עמום.
רק ביום השלישי ירד. רגליו כמו סרבו לעשות את שלבי הסולם במורד המגדל ונשרכו מטה מטה באיטיות. המראה הקודר שנפרש מולו במרחבי ההר הותיר את לבו מותש ומובס.
ספק היה לו אם הועיל למישהו בדיווחיו. בוודאי שלא הציל אף נפש. גם נפשו שלו לא ניצלה מן האש אלא במקרה. ניצול היה במשחקה של הרוח. צמיגיה של המכונית היו חרוכים וריח הגומי השרוף העיד כמה קרוב היה הדבר.
כשהתניע לבסוף, לאחר כמה ניסיונות סרק, לא ידע שמחה או הקלה. לא ברור היה לו לאן ואל מי הוא חוזר. הדרך שעשה עתה לא דמתה במאום לדרך בה הגיע לפני שלושה ימים. עכשיו, רק מפלה נשקפה אליו משני צידי הדרך השחורה.
