נציל את המעיינות

הנביעה בעין דמומית - דליית א רוחה

היה היו פינות חמד נסתרות ב"הרי אפרים", וגם ב"רמת מנשה". היו אלה מעיינות נחבאים, בריכות קטנות, עצי תאנה או תות סמוכים, וסבך שהסתיר אותן מעיני מרבית המטיילים. דרכי הגישה או שכלל לא התקיימו, או שהיו בקושי שבילי עפר שבודדים הכירו.

לא עוד! היום כל המעיינות ידועים, מסומנים במדריכי המטיילים, מופיעים באתרים המקוונים ורבים מגיעים אליהם בכלי רכב, בדרכים שהולכות ומתרחבות.

בשבועות האחרונים סיירתי במרבית המעיינות של רמת מנשה הנובעים בגלוי. יש עוד מאות כאלה שלא נראית בהם נביעה, אף שהפטל והקנה מעידים שיש בהם מים כל השנה.

הבשורות הטובות: ראשית, יש בהם מים!!! לא הרבה, אבל די שיש זרימות חלשות, בסוף חודש יולי, כדי לשמר צמחיית גדות נחלים וריכוזי בעלי חיים, וגם להתרענן, לטבול רגליים ואפילו להשתכשך. עוד מצאתי שצמוד למקורות המים עצמם, בקרבת הנביעות, היה נקי למדי.

עד כאן משמח. אבל במרחק מה, 30, 50 או 200 מטר מהנביעות – המון ניירות טואלט, שאריות ופסולת, וגם – שחיקה מאסיבית של השטח בגלגלי מכוניות המבקרים. בעיה נוספת – השותפות עם עדרי הבקר הרועים בשטח, והמעיינות הללו הם לעיתים מקור השתייה היחיד עבורם.

מה עושים? מה הפתרון להגנת ושמירת המעיינות, למעננו ולמען כלל המבקרים?

ברשות הטבע והגנים התחילו לפני זמן מה לגבש תכנית להגנת הנביעות על ידי הצבת שקתות לפרות הבקר מחוץ לאזורי הנביעות עצמן. בפועל, בשטח, לא יושמה התכנית, וכשניסיתי לקבל מידע מעודכן מהרשות על הרציונאל, התכנית וכוונות הביצוע, לא נעניתי.

הבוקרים של גלעד, ביזמתם, יחד עם גורמי סביבה במועצה, פעלו להגנת המעיינות בעין מחוללים ובעין סוקר, ובשני המקומות הפרות אינן מגיעות כיום לנביעות.

ברמות מנשה הוקמה ועדת איכות סביבה, שיש לה גם אתר מעניין ופעיל - "ירוק מנשה - הבלוג של הטבע", והם החליטו על פעולה חינוכית עם ילדי הגנים והתלתונים לאימוץ עין מחוללים, בשיתוף גורמי הסביבה באזור. הם מקיימים שם פעילות יפה לניקוי ולהדרכה בנושאי סביבה.

אנשי דליה מטפחים את המעיין והפינה בעין סוקר, וצעירי גלעד בנו בריכה במעיין של אום א שוף, בנחל נילי.

אום א שוף

בבריכת ריחניה ניצב שלט שמעיד שהמקום מטופל בידי היחידה לקידום נוער ב"מגידו", מפעל פוליגל ורשות הטבע והגנים. יש גם תכנית מתקדמת לשימור והגנת קטע נחל השופט, שהיום רמוס ומזוהם.

דוגמאות אלו, ואחרות שוודאי ישנן, מראות שאפשר וצריך לפעול בשטח, "מלמטה", להצלת המעיינות. אולי, באמת, המפעלים הגדולים באזורנו, תמ"ה למשל, יאמצו את הנושא?

אך האם די באלה? ברור שלא. ראשית, אין לנו נביעות גדולות, כולן מינוריות, כאלה שכל פגיעה קטנה עלולה לא רק לפגוע בהן, אלא ממש לחסל אותן.

שנית, נחוצה מדיניות מקיפה, אחידה, שתיושם בשטח, ותחבור לפעילות ההתנדבותית. למעיין הקטן נחוצה הגנה ברדיוס של 200-300 מטר לפחות, על ידי חסימה פיזית לרכב, שילוט מתאים, והרחקת הבקר. יש לחשוב על גידור הולם. הסדרת קטע נחל השופט התחתון צריכה ויכולה להיות המודל בכל האזור.

אימוץ בריכה או מעין על ידי יישוב או מפעל – מבורך, אך אפשר וצריך להפכו לחלק מחובת היישובים, על פי תכנית, דרישה ויוזמה מרכזית. לכך נחוצה התייחסות אזורית ומשאבים. אפשר, אולי, לרתום לכך גם חלק מהקשרים של המועצה עם קהילות וערים בחו"ל, או לגייס משאבים אחרים.

עין אמי

כמות המבקרים, ובעיקר כלי הרכב, לא מותירים זמן רב להצלת המעיינות שלנו ברמת מנשה, והדבר בידינו לעשותו.

ולבסוף עולה שאלה נוספת: בארץ כל כך צמאת מים, שבה כל נביעה קטנה היא אוצר ממש, איך איננו משכילים למצוא דרך שבה המאגרים שלנו, לפחות אלה שאינם רוויי ביוב, יהיו להנאה ולרווחה, ולא מפגע מסוכן ומגודר?

מאגר רז

מטיילים בעין סוקר

ברכת ריחניה

משתכשכים בנחל השופט

מאגר בנחל הקיני

הפרות

עין שולמית

רוג'ום אל בחטה, כמשל

ברמת מנשה פזורים מאות גלי אבנים עגולים, עתיקים, מעשי אדם. יש שקוראים להם "טומולי", שהם גלי קבורה, אך, למעשה, אין לדעת מה יש באמת בגל כזה – אם לא בודקים. מרבית הגלים כבר נעלמו עם עיבוד השדות, אך סביב גלעד, בליבו של המרחב הביוספרי, נותרו כמה מאות. אחד מהם, ענקי בגדלו, נמצא כשני קילומטר וחצי צפונית-מזרחית לקיבוץ גלעד. שמו הערבי, שמופיע במפות המנדטוריות, הוא רוג'ום אל בחטה. 



רוג'ום אל בחטה

רוג'ום – ידוע: גל אבנים בולט, אבל מה זה "בחטה"? זמן רב הפירוש לא היה ברור, עד שלפני שנים אחדות הגיע למקום תושב מכפר בוואדי ערה, וסיפר על מקור השם. מתברר ש"בחטה" היא דייסת אורז, והסיפור הוא על ערבי זקן ונכבד מתושבי הסביבה שחלה במעיו, ואכל רק דייסות אורז. יום אחד הובא לגבעה הזאת סיר עם דייסת אורז בשבילו, על גב חמור. כנראה החמור השתולל, הדייסה נשפכה, ומכאן מקור השם.

לפנינו, אם כך, סיפור או אגדה, מסורת תרבותית ערבית מקומית, שנשמרת ומועברת כבר כמה דורות. אפשר לקרוא לזה: "טיפוח מורשת", או "ידיעת הארץ". האם אפשר להתעלם מאותה "מורשת"? האם ניתן למחוק אותה? האם נכון יהיה לעשות זאת?

כשקיבוץ גלעד הוקם, ב-1945, קראו לו "חובייזה", כי שם רשמי עוד לא היה, והקיבוץ עלה על אדמות שנרכשו מהכפרים הסמוכים, חוביזה ובוטימאט. גם בהמנון שחיברו חברי הקבוץ הפזמון החוזר הוא "חובייזה בוטימאט".

הכד שומר הסוד

רוג'ום אל בחטה הוא משל למשהו רחב הרבה יותר. בארץ שלנו הונחו שכבות על שכבות של היסטוריה, תרבות, עמים, שלטונות. כל אחד מהם הותיר חותם, השאיר סימניו בנוף, הוסיף שכבה תרבותית. אם נכיר בכך – לא תיחלש אחיזתנו בגבעות הללו, אלא להיפך – נתחזק, נתעשר בידיעה, ברובדי תרבות אנושית, בהכרת הנוף סביבנו לעומקו. אולי נרוויח גם מפגש אנושי אחר עם שכנינו מדרום, בוואדי ערה, שהתכניות היפות של "פארק רמת מנשה" ו"המרחב הביוספרי מגידו" משתדלות להתעלם מהם במידה רבה, שלא בצדק. נראה שנכון להגיד שאין קיבוץ גלעד - בלי חוביזה ובוטימאט, כמו שאין משמר העמק - בלי אבו שושה, ועצי האלון, הזית, השקד והצבר, וסיפורי המורשת שנותרו - יעידו.

ומה באמת מסתתר בגל הזה מתחת לאבנים ולסיפורים?

הגל נחקר רק בחלקו בידי מיכאל מאיר ז"ל, וממצאיו המעניינים מאוד מוצגים במוזיאון בגלעד, מהמאות השנייה והראשונה שלפני הספירה. ביניהם - כד דומה מאד לכדי המגילות הגנוזות, שנמצא קבור מתחת לרצפה, ומעלה שאלה מרתקת: האם חיו פה יהודים מכת האיסיים? האתר מחכה לארכיאולוג שימשיך ויגלה אותו ואת צפונותיו.

בגלריה לאמנות שבאום אל פחם מוצגות כיום שלוש תערוכות. אחת קבועה, מציגה את סיפור הכפרים והאנשים של אזור ואדי ערה, כולל כפרי רמת מנשה, היא ארד א רוחה, מראשית המאה העשרים ועד היום. תערוכה שנייה נקראת "זיכרון והגירה": שבעה אמנים ערבים מתמודדים בצורות שונות עם הנושא הטעון. תערוכה שלישית נקראת "בית – מקום" והיא מוצגת בבתי תושבים בתוך העיר. הביקור בה כולל סיור מאלף ומפגשים מעניינים מאוד עם האנשים. הכותרת לשתי התערוכות: "800 שנה לאום אל פחם".

הגלריה באום אל פחם

כל מי שמתעניין באמת באזור שלנו, במה שהיה בו, ובמה שמתחולל בו כיום, טוב יעשה אם יבקר בגלריה שבאום אל פחם, שהיא מוסד מיוחד, עם חזון ושליחות: להציג אמנות פלשתינאית, לצד ישראלית, יהודית וערבית, לשמר ולטפח מורשת חומרית ותרבותית של תושבי ואדי ערה, ליצור מפגש ושיחה, לחנך לעיסוק באמנות ולצפייה בה, ובעתיד - להקים את המוזיאון שיכלול את כל אלה.

בינתיים המבנה צנוע מאוד, אבל קבלת הפנים – חמה, וכוללת כוס קפה טורקי, וסעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה, משתדל לפגוש בעצמו כל קבוצת מבקרים, לספר על דרכו האמנותית והאישית, ועל הגלריה, פעולתה ומטרותיה.

 

במשפחת אבו שקרה יש כמה אמנים, והבולט בהם הוא ואליד אבו שקרה, שתערוכה מקיפה מעבודותיו הוצגה לא מכבר במקביל במוזיאון תל אביב ובגלריה באום אל פחם. איני מבקר אמנות, אך הקטלוג של תערוכתו – מרשים. תמצאו בו תחריטי נוף של זיתים, צברים, גדרות אבן ועצי שקד, מהיפים, המשמעותיים והחזקים ביותר שנראו בארץ. לכו ותראו! 

 

שמות

רק השמות נשארים לְעוֹלָם,

נמחקים, מתחלפים ושבים.

מגידו, כפר עותנאי, לגיו, לג'ון, מגידו, וחוזר חלילה.

הכובש מוחק והנכבש שותק

ואין אָשֵׁם ואין צודק,

אבני הבניין אל אדמתן חוזרות,

זו אדמת כל האגדות

המצמיחה לְאִטָּהּ שָׁלָל:

אדמת קק"ל.

אחד הבתים העתיקים שבהם התערוכה

כחול


רציתי לדבר הפעם על הכחולים:

קיפודן

כחול

כחול-סגול קרקפות הקיפודנים,

כחול עיני העולש, כחול בלב הנוף המצהיב,

אף על פי כן ולמרות הכל – כחול!

כחולים כפלדה קוֹצַיִךְ, חַרְחֲבִינָה מַכְחִילָה,

אַתְּ בלבו של הקיץ צומחת - כחול.

עַזּוּת מצח? מַצַּג שווא?   

חוצפה? או כוח בראשית?

כחול,  על אף הכל.

יש בו, בצבע הכחול, מה שמרתק ומזכיר: דגל, איש שראיתי צובע במכחולו את אבני פתח בית הכנסת בצפת, כיפת קבר שייח, מין ארגמון, קונכייה שממנה הפיקו דווקא את צבע התכלת לבגדי הכהן הגדול, עיניים.

עולש

גם נקודות בודדות וגם ים שלם של דימויים. האסוציאציות החזקות ביותר באות עם החושים: ריח, טעם, מגע ומראה צבע, והכחולים שמהדהדים עכשיו בנוף המצהיב הם בוודאי חגיגה לעיניים: עולש, קיפודן, חרחבינה, סולנום, שיח אברהם. 


במפתיע, לפני שבועות אחדים, גיליתי צמח עולש יחיד עם פרחים ורודים, בין כל הכחולים! מלבד העניין הבוטנאי, הוא העלה מחשבות על האחד האחר, השונה, המיוחד בצבעו, החריג. הברווזון – שיהפוך אולי לברבור, אבל בינתיים הוא נחשב מכוער, המוטציה – שהיא המפתח להתפתחות האבולוציונית בטבע, אבל לפעמים היא שורש הזרות והחשש. 



שיח אברהם פורח עכשיו בערוצי הנחלים. צבעו כחול, אך בנחל געתון ראיתי מגוון צבעי פריחה שלו, לבן-ורוד, תכלת וכחול ממש. אמנם שיח, אך יכול לגדול גם לעץ ממש, וקל מאד לרבות שתילים שלו על ידי ייחורים: בוחרים קטע ענף מעוצה ותוקעים בקרקע, והוא משריש בקלות (אך לא מהטבע – צמח מוגן!).

שמו נקשר במסורת בשיח ממנו יצא האייל, בסיפור העקידה ב"בראשית". אבל לי הוא מזכיר סיפור אחר על אברהם, ועל שיח אחר:

שיח אברהם כעץ

"ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני." אברהם, אף שמתנגד בכל לבו לבקשתה של שרה, נכנע לשכנוע האל, ומשלח את הגר ובנה ישמעאל למדבר באר שבע.

"ויכלו המים מן החמת, ותשלך את הילד תחת אחד השיחים...כי אמרה: אל אראה במות הילד. ותשב מנגד, ותשא קולה, ותבך." בראשית כ"א

הזאת... הזאת.... חוזרת ואומרת שרה, ובמילותיה שומעים את עצמת הפחד, השנאה, הקנאה באשה הזרה, המצרייה, ובבנה שעלול לרשת את אברהם. הסיפור הפך לתחריט דרמטי בידי גוסטב דורה, בין ציוריו משנת 1865 לסיפורי התנ"ך, והוא מוסיף להדהד באוזנינו. אקטואלי גם כיום.

פסל מתכת כחול הוצב מעל העיר אום אל פחם כחלק מתערוכה מיוחדת. עליה - בפעם הבאה.