 |
| האנדרטה לזכר אלי - עלי |
מי היה אותו אלי שהונצח כאן? ומדוע קוראים לגבעה הסמוכה - "גבעת עלי" ולא גבעת אלי?
הלוח מספר שהיה בן קיבוץ גניגר, שנפל כאן בקיץ 1948. והרי הכפר כופרין נכבש וננטש כבר באפריל אותה שנה, במהלך הקרבות על משמר העמק, אז איך נהרג כאן חייל צה"ל חודשים אחר כך?
החיפוש באתר קיבוץ גניגר, בקובץ הנופלים, לא העלה אף שם דומה, אך דף וצילום מארכיון קיבוץ עין השופט, שהביאה עפרה בריל, הביא את סיפורו:
הוא אכן היה בן קיבוץ גניגר, ששרת במחלקה ששכנה ברמת השופט והתייצבה מול יחידות צבא עיראקי, שהיו באום אל פאחם באותם ימי קיץ. אהרון דובדבני, חבר קיבוץ רמת השופט, היה הנהג של המחלקה וסיפר:
"עלי היה בחור צעיר, סגן מפקד פלוגה, בחור חמד. ישבנו יחד באחד המשלטים באזור וקיבלנו פקודה ממפקד הבסיס בג'וערה לעשות ביקור ערנות במשלט שלנו, ליד כופרין. עלי, שהיה הרבה יותר צעיר ממני, ניסה להעיר אותי לפנות בוקר ולא הצליח, הוא חשב לעצמו – מה אני צריך את הזקן הזה. קם ונסע לבד בקומנדקר למשלט.
"בשטח כופרין פעלו חוליות של הקומנדו העיראקי, שהמפקדה שלהם הייתה על הר ליד קיבוץ מגידו. אחת החוליות הטמינה מלכודת בדרך לכופרין - חמישה מוקשי אנטי-טנקים מסוג מארק 7. עלי נסע בדרך והצליח להגיע למשלט בלי לעלות על המוקשים וגם הצליח לחזור, אבל אז, החוליה העיראקית ירתה בו ושרפה את הקומנדקר.
"קיבלתי פקודה לחפש את הבחור בשטח. יצאתי עם משוריין ועוד 12 חבר'ה כתגבורת. לקראת הכניסה למשלט הייתה תקלה במשוריין. נעצרנו ויצאנו החוצה לבדוק מה קרה. לפתע, הבחין אחד החבר'ה בפרפרים של המוקשים שבלטו מהאדמה. מיד הבנו שהדרך ממוקשת ורק בנס לא עלינו על המוקשים. הזמנו קצין חבלנים מנצרת, שפירק את המוקשים. את עלי מצאנו לבסוף, שחוט לגמרי."
למי מאתנו זכור שהצבא העיראקי החזיק בכל ואדי ערה, כולל הגבעות של רמת מנשה, עד גבעה 400, עד תום מלחמת העצמאות, והתפנה משם רק בעקבות הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באביב 1949? העיראקים סרבו, למעשה, לחתום על כל הסכם, ורשמית הם במצב לחימה עם ישראל גם כיום!
ועדיין תהייה: איך אלי הפך עלי?
 |
| אלכסנדר (אלי) דוידאי |
טלפנתי לקיבוץ גניגר. לימור, במזכירות, היא שענתה לי. כבר אחרי שתי מילות הסבר ידעה בדיוק במי מדובר. "תדבר עם החותנת שלי, רחל יפה. היא הייתה אשתו." אמרה.
רחל, לימים אשתו של צבי יפה, אכן סגרה את הסיפור. שמו היה אלכסנדר דוידאי, בנם של ברכה ויהודה, חברי הקיבוץ, וכך הוא רשום באתרי הזיכרון. אך הוא כונה "אלי", וכולם ביטאו את שמו: "עלי". הוא היה איש טבע, רועה צאן, אהוב ומקובל. רחל נישאה לו רק זמן קצר לפני שנפל בכופרין, ב-19.9.1948, וילדם נולד חודשים אחדים אחר כך.
אלי קבור בגניגר, אך רחל והמשפחה הקימו גם לוח-מצבה לזכרו במקום המדויק שם נהרג, וגם פקדו אותו מדי שנה, עד לאחרונה.
"הוא הצליח להימלט לכיוון זיתים אחדים שהיו שם גם ב-1948, עד שהשיגוהו", סיפרה לי רחל. היא לא ידעה דבר על כך שהיו אלה חיילים עיראקים שפגעו בו.
הסיפור הנשכח הזה מעלה מחשבות. "הזמן עוצר מלכת", "הזמן עושה את שלו" – ביטויים שגורים אלה ואחרים רק ממחישים את קוצר ידנו לזכור, לשמור, להנציח, וכשאני מהרהר בכך אני מעלה בדמיון את ציורי השעונים המותכים של סלבדור דאלי. שעוני העצר באולימפיאדה שנסתיימה זה עתה, אכן הראו ניצחונות שנמדדו בחלקיקי שניות, אך האם באמת אפשר "לעצור את הזמן?"
לא רחוק מאותה "גבעת אלי", בגבעה מיוערת בין דליה לגלעד, מצאתי לוח הנצחה נידח, שהציבה קק"ל בצידי הדרך, אחד מיני רבים. חרוט עליו "פרופ' דב הלר, בן בנימין זאב", ללא כל תאריך. לוח שני, כמה מטרים ממנו, מזכיר את "אינז פאבון ואוורט ארנדס, מהולנד", עם תאריך משותף, תמוה. לידה? פטירה?
בהנהלת קק"ל הבטיחו לבדוק ולנסות לדעת מי הם היו – אך התשובה האדיבה שקיבלתי לבסוף הייתה שאינם מצליחים לגלות זאת. אולי אחד מהקוראים יודע מי הם היו.
ברחבי רמת מנשה פזורות עשרות אנדרטאות ונקודות זיכרון כאלה. מהן פרטיות, חלקן ציבוריות, רבות בצורת לוחות הנצחה של קק"ל. הן באות לספר ולהזכיר אירועים, ימים ואנשים. הן חלק מתופעה רחבה יותר, תרבות הזיכרון, או אולי נכון יותר – המאבק בשכחה. אומרים: "אדם אינו מת כל עוד יש מי שזוכר אותו", מי זוכר אותן אנדרטאות? של מי הן?
מה לעשות בגזע עץ ענק שנפל ברוחות החורף? לכרות, לנקות, ולהשתמש בבולי העץ להסקה? או לנטוע שתיל חדש במקומו? או אולי מוטב להשאירו במקומו, לתת לטבע "לעשות את שלו", ויבואו החרקים והפטריות, הרוח והמים, ומעגלי הזמן הארוך יחזירוהו אט אט לאדמה, לחיים מחודשים?
בכל מקרה, אני חושב שאת האנדרטה הקטנה של אלי – עלי, נכון יעשה עובד מטע הזיתים של עין השופט אם יאמץ ויטפח.
