נוף גלעד

נוף גלעד

יום שני, 5 בנובמבר 2012

איפה המרחב הביוספרי?

היא שאלה אותי: תגיד, איפה זה בעצם המרחב הביוספרי? זה שכל כך הרבה מדברים עליו, איפה הוא? 

אמרתי: משועלו של הנסיך הקטן למדתי ש"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין", ואילו ידעתי היכן הוא המרחב הביוספרי, זה שכולם מדברים עליו, הרי היינו הולכים לשם, מיד, עכשיו, עכשיו. הייתי אוחז בידך ומוליכך. היינו עוברים גבעה, ועוד גבעה, חוצים את הפלג הקטן, עולים על הגשר, ומגיעים.



האלון הענק, שחצי גזעו שרוף, אולי הוא זוכר ויודע?

אולי השביל שירד אי אז לבוסתן התאנים ולבאר העתיקה, השביל שעכשיו הוא כביש סלול, אולי הוא יוביל אותך לשם. אל תיקחי את המפות עם הקווים והתרשימים, לכי בעקבות רגלי תנים קטנות, חרישיות, הטופפות בין הגבעולים. איני בטוח, אך אולי העורבנים, הם שדחקו מכאן את הדרורים והחוחיות והירקונים,הם בצווחתם שיראו לך את המקום הנכון.

לא תמצאי אותו במשרדי היועצים והמועצה, גם לא בדוחות המלומדים, המלאים מספרים חכמים. שאלי את נהג מכונית האשפה, בסיבוב הבוקר שלו, האם הוא ראה את המרחב? והילדים, שעכשיו משחקים ליד הבתים החדשים, הלבנים, שנבנו במורד הגבעה, שאלי אותם, האם הם יודעים? חפשי בין גדרות הצברים, חצי את משטחי החרציות, אל תחששי מהסרפדים, שאלי את העורב בראש הברוש שליד החרוב הזקן, את הלבנינים שמרחפים, מרצדים מעל עלי כובע הנזיר.

הניחי, עזבי את חוברות החזון ותכניות היעדים. כל המילים החשובות, כל מכתבי אונסק"ו במעטפות המהודרות עם הבולים הצבעוניים, כל דוחות הוועדות הנכבדות, לא יגלו לך היכן הוא. עץ האורן הבודד, ספסל האבן, המטיילים שנחו שם אתמול, לכי, שאלי אותם. האלון הענק, שחצי גזעו שרוף, האם הוא זוכר ויודע? ואם לא הוא, המעיין שלרגליו, עץ התאנה לפתח מערת הדורבנים, דבורת הבמבוס המזמזמת בצבעי שחור-צהוב בוהקים, או הקמטן שזינק וחלף כמשב חום, רצוף, הם בוודאי ייתנו רמז לפחות.

אולי הפרות המלחכות את השלפים יודעות?

לכי למעיין העצוב, הכלוא לרגלי הכפר, או לעין שולמית, שהפך "אין שולמית" – הם בשירת מלמולם אפשר שיצביעו על הדרך לשם, רגע לפני שטורבינות הרוח יעלימו את קולם, רגע לפני שטרקטורי הענק יהפכו העקוב למישור. שאלי את הציידים שלכדו את החוגלות האחרונות, או את הבוקרים בשדות המרעה, או שמא, מוטב, את הפרות המלחכות את השלפים. ואולי דווקא שיחי הקידה השעירה שהתרבו כאן אחרי השריפה הגדולה, דווקא הם בעקשנותם הדוקרנית, או הצב ההולך לו לאטו בשלווה למרגלותיהם – אולי מי מהם יודע?

ואם כל אלה לא ידעו אל נכון היכן הוא המרחב שמרבים לדבר בו נכבדות לאחרונה, לכי אל הנחל, נחל תנינים, המתחיל בשיאה של פרשת המים ונמשך לו לאטו עד לחוף הים. רגע לפני שתיבש בו הטיפה האחרונה, וקורי האצות עם קרקורי הקרפדות, ייתמו, אולי הוא ילחש לך את דבר הסוד.

רק אל תתייאשי. לכי עם אהבתך וחפשי את המרחב הביוספרי שלך, זה הנעלם.



היינו עוברים גבעה ועוד גבעה, חוצים את הפלג הקטן, עולים על הגשר, ומגיעים


יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

"שלטי הגיבורים"

לאחרונה, נסעתי לאורך כבישי רמת מנשה. ראיתי גבעות, חורשות, שדות מצהיבים המחכים לגשם, פרות חומות ויישובים עטופי ירק. ראיתי גם את כל השלטים שלפניכם כאן. כולם צולמו בשולי הדרכים והיו יכולים לשמש למשחק התמצאות יפה ומרתק באזורנו.



בפועל הם ערבוב של צורות, צבעים, חומרים וסגנונות, והוצבו בידי מוסדות, יישובים, עסקים ומשפחות פרטיות. ניתן לאמור שהם חלק מזיהום סביבתי שאנו "מתברכים" בו. עוד ביטוי ל"איש הישר בעיניו יעשה", וכל שבוע נוספים עוד.

הלכתי ל"ויקיפדיה" לחפש מה כתוב על "שלטים" ושילוט. קודם כל מצאתי את השיר המפורסם: 

"עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו" (אף שלרימון, כידוע, אין כלל ריח, והוא אינו גדל בחום ים המלח), ובהמשך: "לך כל שלטי הגיבורים, לך התרועות והזרים". המילים של אורלנד מקורן, כמובן, בשיר השירים ד', ד'.

אחר כך גיליתי את שלטי האבירים, ה-Coat of Arms:




במאה ה-12, האבירים שחבשו קסדות מגן שהסתירו כליל את פניהם, גילו שאינם מכירים כלל את אויביהם ואת חבריהם לקרב, ולכן התחילו לצייר סמלים על המגנים ועל בגדיהם. הצבעים שנבחרו היו תמיד בולטים - אדום, כחול, שחור, ירוק, צהוב, זהב וכסף, והסמלים ביטאו עוצמה – אריה ונשר - כוח, צבי - מהירות, זאב – פראות וכדומה. קודים ברורים וקבועים אלה נשמרו בכל אותם שלטים, במשך מאות שנים.

האזכור השלישי שמצאתי היה חוק הדרכים (שילוט) התשכ"ו 1966, שבו נאמר בין היתר:

"שלט - כל דבר שיש בו הודעה לרבים בדרך של כתב, דפוס, הדבקה, הצגה, הארה, צביעה, חריטה וכיוצא באלה, לרבות כל מתקן הנושא את ההודעה...."

בהמשך נאמר מיהו "בעל השלט" ומהי "דרך" ועוד ועוד, כדרך ניסוח החוקים, וגם (בקיצורים):  "לא יתקין אדם שלט הנראה לעיני מי שנוהג בדרך בין-עירונית, אלא אם ניתן לו היתר, על ידי מי שהוסמך לכך, וצוין על גבי השלט שמו של מי שהזמינו.... והסמכות ליתן היתר היא אותה רשות מקומית באישור הוועדה המחוזית... "



הבנתי שיש סמכות ויש כתובת, והיא כתובה על הקיר (בעצם, על השלט): אזור רמת מנשה, המרחב הביוספרי מגידו, מצפה, ממש משווע, לשילוט אחר ממה שיש בו היום. שילוט אחיד, מעוצב בהתאם לרוח המרחב, שיחליף את המש-מש הקיים.

כשקמה המועצה האזורית "מגידו", בשנות הארבעים למאה הקודמת, היא הייתה אחת הראשונות בארץ. פנו אז לציירים (עוד לא היו מעצבים) באזור, וביקשו מהם להציע סמל. הייתה תחרות, ונבחר הסמל של ליאו פלטאו מקיבוץ רמות מנשה.

כיום יש בוודאי עשרות מעצבים מוכשרים ביישובי המועצה, שישמחו להציע עיצוב הולם לשילוט שיאיר את עיני כל מי שמגיע, ויגיד לו:

כאן – משהו אחר, כאן שמורה ביוספרית, פה התושבים בחרו לעצמם איפוק מסוים של יצרי התחרות והפרסום, למען ערכים בני-קיימא, שאותם הם מבקשים לטפח ולשמור.





דווקא הכניסה לנחל שופט, האתר הכי מטויל באזור, משולט רק בשילוט הזה


יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

הזמן החולף

האנדרטה לזכר אלי - עלי

רובי שי, חבר קיבוץ דליה, שאין שני לו בהכרת רמת מנשה על כל נפלאותיה, הביא אותי לאחרונה למקומה של אנדרטה קטנה ונשכחת ליד חורבות כופרין. דקות אחדות עברו עד שמצאנו אותה, בשולי מטע הזיתים הצעיר של קיבוץ עין השופט, בתוך סבך הצמחייה.

מי היה אותו אלי שהונצח כאן? ומדוע קוראים לגבעה הסמוכה - "גבעת עלי" ולא גבעת אלי?

הלוח מספר שהיה בן קיבוץ גניגר, שנפל כאן בקיץ 1948. והרי הכפר כופרין נכבש וננטש כבר באפריל אותה שנה, במהלך הקרבות על משמר העמק, אז איך נהרג כאן חייל צה"ל חודשים אחר כך?

החיפוש באתר קיבוץ גניגר, בקובץ הנופלים, לא העלה אף שם דומה, אך דף וצילום מארכיון קיבוץ עין השופט, שהביאה עפרה בריל, הביא את סיפורו:

הוא אכן היה בן קיבוץ גניגר, ששרת במחלקה ששכנה ברמת השופט והתייצבה מול יחידות צבא עיראקי, שהיו באום אל פאחם באותם ימי קיץ. אהרון דובדבני, חבר קיבוץ רמת השופט, היה הנהג של המחלקה וסיפר:

"עלי היה בחור צעיר, סגן מפקד פלוגה, בחור חמד. ישבנו יחד באחד המשלטים באזור וקיבלנו פקודה ממפקד הבסיס בג'וערה לעשות ביקור ערנות במשלט שלנו, ליד כופרין. עלי, שהיה הרבה יותר צעיר ממני, ניסה להעיר אותי לפנות בוקר ולא הצליח, הוא חשב לעצמו – מה אני צריך את הזקן הזה. קם ונסע לבד בקומנדקר למשלט.
"בשטח כופרין פעלו חוליות של הקומנדו העיראקי, שהמפקדה שלהם הייתה על הר ליד קיבוץ מגידו. אחת החוליות הטמינה מלכודת בדרך לכופרין - חמישה מוקשי אנטי-טנקים מסוג מארק 7. עלי נסע בדרך והצליח להגיע למשלט בלי לעלות על המוקשים וגם הצליח לחזור, אבל אז, החוליה העיראקית ירתה בו ושרפה את הקומנדקר.
"קיבלתי פקודה לחפש את הבחור בשטח. יצאתי עם משוריין ועוד 12 חבר'ה כתגבורת. לקראת הכניסה למשלט הייתה תקלה במשוריין. נעצרנו ויצאנו החוצה לבדוק מה קרה. לפתע, הבחין אחד החבר'ה בפרפרים של המוקשים שבלטו מהאדמה. מיד הבנו שהדרך ממוקשת ורק בנס לא עלינו על המוקשים. הזמנו קצין חבלנים מנצרת, שפירק את המוקשים. את עלי מצאנו לבסוף, שחוט לגמרי."

למי מאתנו זכור שהצבא העיראקי החזיק בכל ואדי ערה, כולל הגבעות של רמת מנשה, עד גבעה 400, עד תום מלחמת העצמאות, והתפנה משם רק בעקבות הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באביב 1949? העיראקים סרבו, למעשה, לחתום על כל הסכם, ורשמית הם במצב לחימה עם ישראל גם כיום!

ועדיין תהייה: איך אלי הפך עלי?

אלכסנדר (אלי) דוידאי
טלפנתי לקיבוץ גניגר. לימור, במזכירות, היא שענתה לי. כבר אחרי שתי מילות הסבר ידעה בדיוק במי מדובר. "תדבר עם החותנת שלי, רחל יפה. היא הייתה אשתו." אמרה.

רחל, לימים אשתו של צבי יפה, אכן סגרה את הסיפור. שמו היה אלכסנדר דוידאי, בנם של ברכה ויהודה, חברי הקיבוץ, וכך הוא רשום באתרי הזיכרון. אך הוא כונה "אלי", וכולם ביטאו את שמו: "עלי". הוא היה איש טבע, רועה צאן, אהוב ומקובל. רחל נישאה לו רק זמן קצר לפני שנפל בכופרין, ב-19.9.1948, וילדם נולד חודשים אחדים אחר כך.

אלי קבור בגניגר, אך רחל והמשפחה הקימו גם לוח-מצבה לזכרו במקום המדויק שם נהרג, וגם פקדו אותו מדי שנה, עד לאחרונה.

"הוא הצליח להימלט לכיוון זיתים אחדים שהיו שם גם ב-1948, עד שהשיגוהו", סיפרה לי רחל. היא לא ידעה דבר על כך שהיו אלה חיילים עיראקים שפגעו בו.

הסיפור הנשכח הזה מעלה מחשבות. "הזמן עוצר מלכת", "הזמן עושה את שלו" – ביטויים שגורים אלה ואחרים רק ממחישים את קוצר ידנו לזכור, לשמור, להנציח, וכשאני מהרהר בכך אני מעלה בדמיון את ציורי השעונים המותכים של סלבדור דאלי. שעוני העצר באולימפיאדה שנסתיימה זה עתה, אכן הראו ניצחונות שנמדדו בחלקיקי שניות, אך האם באמת אפשר "לעצור את הזמן?"

לא רחוק מאותה "גבעת אלי", בגבעה מיוערת בין דליה לגלעד, מצאתי לוח הנצחה נידח, שהציבה קק"ל בצידי הדרך, אחד מיני רבים. חרוט עליו "פרופ' דב הלר, בן בנימין זאב", ללא כל תאריך. לוח שני, כמה מטרים ממנו, מזכיר את "אינז פאבון ואוורט ארנדס, מהולנד", עם תאריך משותף, תמוה. לידה? פטירה?

בהנהלת קק"ל הבטיחו לבדוק ולנסות לדעת מי הם היו – אך התשובה האדיבה שקיבלתי לבסוף הייתה שאינם מצליחים לגלות זאת. אולי אחד מהקוראים יודע מי הם היו.


ברחבי רמת מנשה פזורות עשרות אנדרטאות ונקודות זיכרון כאלה. מהן פרטיות, חלקן ציבוריות, רבות בצורת לוחות הנצחה של קק"ל. הן באות לספר ולהזכיר אירועים, ימים ואנשים. הן חלק מתופעה רחבה יותר, תרבות הזיכרון, או אולי נכון יותר – המאבק בשכחה. אומרים: "אדם אינו מת כל עוד יש מי שזוכר אותו", מי זוכר אותן אנדרטאות? של מי הן?

מה לעשות בגזע עץ ענק שנפל ברוחות החורף? לכרות, לנקות, ולהשתמש בבולי העץ להסקה? או לנטוע שתיל חדש במקומו? או אולי מוטב להשאירו במקומו, לתת לטבע "לעשות את שלו", ויבואו החרקים והפטריות, הרוח והמים, ומעגלי הזמן הארוך יחזירוהו אט אט לאדמה, לחיים מחודשים?

בכל מקרה, אני חושב שאת האנדרטה הקטנה של אלי – עלי, נכון יעשה עובד מטע הזיתים של עין השופט אם יאמץ ויטפח.



יום שלישי, 31 ביולי 2012

נציל את המעיינות

הנביעה בעין דמומית - דליית א רוחה
היה היו פינות חמד נסתרות ב"הרי אפרים", וגם ב"רמת מנשה". היו אלה מעיינות נחבאים, בריכות קטנות, עצי תאנה או תות סמוכים, וסבך שהסתיר אותן מעיני מרבית המטיילים. דרכי הגישה או שכלל לא התקיימו, או שהיו בקושי שבילי עפר שבודדים הכירו.

לא עוד! היום כל המעיינות ידועים, מסומנים במדריכי המטיילים, מופיעים באתרים המקוונים ורבים מגיעים אליהם בכלי רכב, בדרכים שהולכות ומתרחבות.

בשבועות האחרונים סיירתי במרבית המעיינות של רמת מנשה הנובעים בגלוי. יש עוד מאות כאלה שלא נראית בהם נביעה, אף שהפטל והקנה מעידים שיש בהם מים כל השנה.

הבשורות הטובות: ראשית, יש בהם מים!!! לא הרבה, אבל די שיש זרימות חלשות, בסוף חודש יולי, כדי לשמר צמחיית גדות נחלים וריכוזי בעלי חיים, וגם להתרענן, לטבול רגליים ואפילו להשתכשך. עוד מצאתי שצמוד למקורות המים עצמם, בקרבת הנביעות, היה נקי למדי.

עד כאן משמח. אבל במרחק מה, 30, 50 או 200 מטר מהנביעות – המון ניירות טואלט, שאריות ופסולת, וגם – שחיקה מאסיבית של השטח בגלגלי מכוניות המבקרים. בעיה נוספת – השותפות עם עדרי הבקר הרועים בשטח, והמעיינות הללו הם לעיתים מקור השתייה היחיד עבורם.

מה עושים? מה הפתרון להגנת ושמירת המעיינות, למעננו ולמען כלל המבקרים?

ברשות הטבע והגנים התחילו לפני זמן מה לגבש תכנית להגנת הנביעות על ידי הצבת שקתות לפרות הבקר מחוץ לאזורי הנביעות עצמן. בפועל, בשטח, לא יושמה התכנית, וכשניסיתי לקבל מידע מעודכן מהרשות על הרציונאל, התכנית וכוונות הביצוע, לא נעניתי.

הבוקרים של גלעד, ביזמתם, יחד עם גורמי סביבה במועצה, פעלו להגנת המעיינות בעין מחוללים ובעין סוקר, ובשני המקומות הפרות אינן מגיעות כיום לנביעות.

ברמות מנשה הוקמה ועדת איכות סביבה, שיש לה גם אתר מעניין ופעיל - "ירוק מנשה - הבלוג של הטבע", והם החליטו על פעולה חינוכית עם ילדי הגנים והתלתונים לאימוץ עין מחוללים, בשיתוף גורמי הסביבה באזור. הם מקיימים שם פעילות יפה לניקוי ולהדרכה בנושאי סביבה.

אנשי דליה מטפחים את המעיין והפינה בעין סוקר, וצעירי גלעד בנו בריכה במעיין של אום א שוף, בנחל נילי.


אום א שוף


בבריכת ריחניה ניצב שלט שמעיד שהמקום מטופל בידי היחידה לקידום נוער ב"מגידו", מפעל פוליגל ורשות הטבע והגנים. יש גם תכנית מתקדמת לשימור והגנת קטע נחל השופט, שהיום רמוס ומזוהם.


דוגמאות אלו, ואחרות שוודאי ישנן, מראות שאפשר וצריך לפעול בשטח, "מלמטה", להצלת המעיינות. אולי, באמת, המפעלים הגדולים באזורנו, תמ"ה למשל, יאמצו את הנושא?

אך האם די באלה? ברור שלא. ראשית, אין לנו נביעות גדולות, כולן מינוריות, כאלה שכל פגיעה קטנה עלולה לא רק לפגוע בהן, אלא ממש לחסל אותן.

שנית, נחוצה מדיניות מקיפה, אחידה, שתיושם בשטח, ותחבור לפעילות ההתנדבותית. למעיין הקטן נחוצה הגנה ברדיוס של 200-300 מטר לפחות, על ידי חסימה פיזית לרכב, שילוט מתאים, והרחקת הבקר. יש לחשוב על גידור הולם. הסדרת קטע נחל השופט התחתון צריכה ויכולה להיות המודל בכל האזור.
אימוץ בריכה או מעין על ידי יישוב או מפעל – מבורך, אך אפשר וצריך להפכו לחלק מחובת היישובים, על פי תכנית, דרישה ויוזמה מרכזית. לכך נחוצה התייחסות אזורית ומשאבים. אפשר, אולי, לרתום לכך גם חלק מהקשרים של המועצה עם קהילות וערים בחו"ל, או לגייס משאבים אחרים.


עין אמי


כמות המבקרים, ובעיקר כלי הרכב, לא מותירים זמן רב להצלת המעיינות שלנו ברמת מנשה, והדבר בידינו לעשותו.

ולבסוף עולה שאלה נוספת: בארץ כל כך צמאת מים, שבה כל נביעה קטנה היא אוצר ממש, איך איננו משכילים למצוא דרך שבה המאגרים שלנו, לפחות אלה שאינם רוויי ביוב, יהיו להנאה ולרווחה, ולא מפגע מסוכן ומגודר?


מאגר רז


מטיילים בעין סוקר

ברכת ריחניה


משתכשכים בנחל השופט
מאגר בנחל הקיני


הפרות


עין שולמית

יום רביעי, 11 ביולי 2012

רוג'ום אל בחטה, כמשל

ברמת מנשה פזורים מאות גלי אבנים עגולים, עתיקים, מעשי אדם. יש שקוראים להם "טומולי", שהם גלי קבורה, אך, למעשה, אין לדעת מה יש באמת בגל כזה – אם לא בודקים. מרבית הגלים כבר נעלמו עם עיבוד השדות, אך סביב גלעד, בליבו של המרחב הביוספרי, נותרו כמה מאות. אחד מהם, ענקי בגדלו, נמצא כשני קילומטר וחצי צפונית-מזרחית לקיבוץ גלעד. שמו הערבי, שמופיע במפות המנדטוריות, הוא רוג'ום אל בחטה

רוג'ום אל בחטה
רוג'ום – ידוע: גל אבנים בולט, אבל מה זה "בחטה"? זמן רב הפירוש לא היה ברור, עד שלפני שנים אחדות הגיע למקום תושב מכפר בוואדי ערה, וסיפר על מקור השם. מתברר ש"בחטה" היא דייסת אורז, והסיפור הוא על ערבי זקן ונכבד מתושבי הסביבה שחלה במעיו, ואכל רק דייסות אורז. יום אחד הובא לגבעה הזאת סיר עם דייסת אורז בשבילו, על גב חמור. כנראה החמור השתולל, הדייסה נשפכה, ומכאן מקור השם.

לפנינו, אם כך, סיפור או אגדה, מסורת תרבותית ערבית מקומית, שנשמרת ומועברת כבר כמה דורות. אפשר לקרוא לזה: "טיפוח מורשת", או "ידיעת הארץ". האם אפשר להתעלם מאותה "מורשת"? האם ניתן למחוק אותה? האם נכון יהיה לעשות זאת?

כשקיבוץ גלעד הוקם, ב-1945, קראו לו "חובייזה", כי שם רשמי עוד לא היה, והקיבוץ עלה על אדמות שנרכשו מהכפרים הסמוכים, חוביזה ובוטימאט. גם בהמנון שחיברו חברי הקבוץ הפזמון החוזר הוא "חובייזה בוטימאט".

הכד שומר הסוד
רוג'ום אל בחטה הוא משל למשהו רחב הרבה יותר. בארץ שלנו הונחו שכבות על שכבות של היסטוריה, תרבות, עמים, שלטונות. כל אחד מהם הותיר חותם, השאיר סימניו בנוף, הוסיף שכבה תרבותית. אם נכיר בכך – לא תיחלש אחיזתנו בגבעות הללו, אלא להיפך – נתחזק, נתעשר בידיעה, ברובדי תרבות אנושית, בהכרת הנוף סביבנו לעומקו. אולי נרוויח גם מפגש אנושי אחר עם שכנינו מדרום, בוואדי ערה, שהתכניות היפות של "פארק רמת מנשה" ו"המרחב הביוספרי מגידו" משתדלות להתעלם מהם במידה רבה, שלא בצדק. נראה שנכון להגיד שאין קיבוץ גלעד - בלי חוביזה ובוטימאט, כמו שאין משמר העמק - בלי אבו שושה, ועצי האלון, הזית, השקד והצבר, וסיפורי המורשת שנותרו - יעידו.

ומה באמת מסתתר בגל הזה מתחת לאבנים ולסיפורים?

הגל נחקר רק בחלקו בידי מיכאל מאיר ז"ל, וממצאיו המעניינים מאוד מוצגים במוזיאון בגלעד, מהמאות השנייה והראשונה שלפני הספירה. ביניהם - כד דומה מאד לכדי המגילות הגנוזות, שנמצא קבור מתחת לרצפה, ומעלה שאלה מרתקת: האם חיו פה יהודים מכת האיסיים? האתר מחכה לארכיאולוג שימשיך ויגלה אותו ואת צפונותיו.

בגלריה לאמנות שבאום אל פחם מוצגות כיום שלוש תערוכות. אחת קבועה, מציגה את סיפור הכפרים והאנשים של אזור ואדי ערה, כולל כפרי רמת מנשה, היא ארד א רוחה, מראשית המאה העשרים ועד היום. תערוכה שנייה נקראת "זיכרון והגירה": שבעה אמנים ערבים מתמודדים בצורות שונות עם הנושא הטעון. תערוכה שלישית נקראת "בית – מקום" והיא מוצגת בבתי תושבים בתוך העיר. הביקור בה כולל סיור מאלף ומפגשים מעניינים מאוד עם האנשים. הכותרת לשתי התערוכות: "800 שנה לאום אל פחם".


הגלריה באום אל פחם

כל מי שמתעניין באמת באזור שלנו, במה שהיה בו, ובמה שמתחולל בו כיום, טוב יעשה אם יבקר בגלריה שבאום אל פחם, שהיא מוסד מיוחד, עם חזון ושליחות: להציג אמנות פלשתינאית, לצד ישראלית, יהודית וערבית, לשמר ולטפח מורשת חומרית ותרבותית של תושבי ואדי ערה, ליצור מפגש ושיחה, לחנך לעיסוק באמנות ולצפייה בה, ובעתיד - להקים את המוזיאון שיכלול את כל אלה.

בינתיים המבנה צנוע מאוד, אבל קבלת הפנים – חמה, וכוללת כוס קפה טורקי, וסעיד אבו שקרה, מנהל הגלריה, משתדל לפגוש בעצמו כל קבוצת מבקרים, לספר על דרכו האמנותית והאישית, ועל הגלריה, פעולתה ומטרותיה.

 
במשפחת אבו שקרה יש כמה אמנים, והבולט בהם הוא ואליד אבו שקרה, שתערוכה מקיפה מעבודותיו הוצגה לא מכבר במקביל במוזיאון תל אביב ובגלריה באום אל פחם. איני מבקר אמנות, אך הקטלוג של תערוכתו – מרשים. תמצאו בו תחריטי נוף של זיתים, צברים, גדרות אבן ועצי שקד, מהיפים, המשמעותיים והחזקים ביותר שנראו בארץ. לכו ותראו! 

 

שמות


רק השמות נשארים לְעוֹלָם,
נמחקים, מתחלפים ושבים.
מגידו, כפר עותנאי, לגיו, לג'ון, מגידו, וחוזר חלילה.

הכובש מוחק והנכבש שותק
ואין אָשֵׁם ואין צודק,
אבני הבניין אל אדמתן חוזרות,
זו אדמת כל האגדות
המצמיחה לְאִטָּהּ שָׁלָל:
אדמת קק"ל.



אחד הבתים העתיקים שבהם התערוכה

יום שבת, 7 ביולי 2012

כחול


רציתי לדבר הפעם על הכחולים:

קיפודן
כחול

כחול-סגול קרקפות הקיפודנים,
כחול עיני העולש, כחול בלב הנוף המצהיב,
אף על פי כן ולמרות הכל – כחול!

כחולים כפלדה קוֹצַיִךְ, חַרְחֲבִינָה מַכְחִילָה,
אַתְּ בלבו של הקיץ צומחת - כחול.

עַזּוּת מצח? מַצַּג שווא?   
חוצפה? או כוח בראשית?

כחול,  על אף הכל.

יש בו, בצבע הכחול, מה שמרתק ומזכיר: דגל, איש שראיתי צובע במכחולו את אבני פתח בית הכנסת בצפת, כיפת קבר שייח, מין ארגמון, קונכייה שממנה הפיקו דווקא את צבע התכלת לבגדי הכהן הגדול, עיניים.

עולש
גם נקודות בודדות וגם ים שלם של דימויים. האסוציאציות החזקות ביותר באות עם החושים: ריח, טעם, מגע ומראה צבע, והכחולים שמהדהדים עכשיו בנוף המצהיב הם בוודאי חגיגה לעיניים: עולש, קיפודן, חרחבינה, סולנום, שיח אברהם. 


במפתיע, לפני שבועות אחדים, גיליתי צמח עולש יחיד עם פרחים ורודים, בין כל הכחולים! מלבד העניין הבוטנאי, הוא העלה מחשבות על האחד האחר, השונה, המיוחד בצבעו, החריג. הברווזון – שיהפוך אולי לברבור, אבל בינתיים הוא נחשב מכוער, המוטציה – שהיא המפתח להתפתחות האבולוציונית בטבע, אבל לפעמים היא שורש הזרות והחשש. 

שיח אברהם פורח עכשיו בערוצי הנחלים. צבעו כחול, אך בנחל געתון ראיתי מגוון צבעי פריחה שלו, לבן-ורוד, תכלת וכחול ממש. אמנם שיח, אך יכול לגדול גם לעץ ממש, וקל מאד לרבות שתילים שלו על ידי ייחורים: בוחרים קטע ענף מעוצה ותוקעים בקרקע, והוא משריש בקלות (אך לא מהטבע – צמח מוגן!).

שמו נקשר במסורת בשיח ממנו יצא האייל, בסיפור העקידה ב"בראשית". אבל לי הוא מזכיר סיפור אחר על אברהם, ועל שיח אחר:

שיח אברהם כעץ
"ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני." אברהם, אף שמתנגד בכל לבו לבקשתה של שרה, נכנע לשכנוע האל, ומשלח את הגר ובנה ישמעאל למדבר באר שבע.
"ויכלו המים מן החמת, ותשלך את הילד תחת אחד השיחים...כי אמרה: אל אראה במות הילד. ותשב מנגד, ותשא קולה, ותבך." בראשית כ"א

הזאת... הזאת.... חוזרת ואומרת שרה, ובמילותיה שומעים את עצמת הפחד, השנאה, הקנאה באשה הזרה, המצרייה, ובבנה שעלול לרשת את אברהם. הסיפור הפך לתחריט דרמטי בידי גוסטב דורה, בין ציוריו משנת 1865 לסיפורי התנ"ך, והוא מוסיף להדהד באוזנינו. אקטואלי גם כיום.

פסל מתכת כחול הוצב מעל העיר אום אל פחם כחלק מתערוכה מיוחדת. עליה - בפעם הבאה.





יום ראשון, 24 ביוני 2012

הר האש

רציתי לכתוב על הכחולים שבטבע, אבל דוח המבקר על שריפת הכרמל דחק הכול, והציף אצלי, כמו אצל כל אדם במדינה, את זיכרון שריפת הענק, והמחדלים שנלוו לה. התגובה שלי אז הייתה בסיפור קצר, עצוב, והוא כאן לפניכם.





הר האש

בוקר יום שני היה בוקר אפור, יבש. דבר לא בישר את שעומד היה לקרות. הוא נהג לאיטו את הלנד-קרוזר בדרך העפר המפותלת עד למגדל התצפית, כמו בכל יום. כשעצר, לקח את תרמיל העבודה ואת מכשיר הקשר, והחל לטפס בסולם הגבוה. כשהגיע למחצית הסולם נזכר בכל שהיה לו בלילה. "מדוע צריכה הייתה לאמור לי מה שאמרה? הייתי טוב אתה. וגם לה היה טוב אתי. כך זה תמיד כשהן פותחות את הפה", חשב.

כשטיפס ועלה עד למדרגה העליונה כבר התנשף לא מעט. משהניח את תרמילו, הוציא ממנו את המשקפת, את יומן רישום האירועים ואת תרמוס הקפה. חדרון מגדל התצפית היה הבית שלו, הרחק מדירתו השכורה בעיר. גבוה מעל ראשי המטיילים שהגיעו לעיתים קרובות, עמוסי צידניות, לחניון שלמרגלותיו. כאן נשם את האוויר שאהב. לכאן הביא לעיתים את הבחורות שלו.

המבט שנשקף אליו מסביב היה מאובק ועייף. כמעט כמו נפשו שלו. הגשם טרם ירד והשטחים הפתוחים שנפרשו בין חורשות האורנים נראו צהובים, אפורים, מכוסי קוצים. המראה העלה במחשבתו את מדרונות הרי אתיופיה בשנות הבצורת הקשה, כאשר אימן שם את קציני צבאו של הקיסר היילה סילסי. הים שבגבול האופק ממערב רק ליחך את החוף באדישות. הים לא תרם ולו טיפת תכלת לשמיים האפורים שמעליו.

כל הבוקר עבר עליו בשעמום. הסריקה החוזרת בעזרת המשקפת, שלוש מאות שישים מעלות סביבו, לא העלתה דבר מיוחד. תן בודד עשה דרכו בשביל שעלה אל המגדל, רחרח בגל האשפה שהותירו המטיילים ומתח את גבו הזהוב בשלווה. עורבני אחד הטה ראשו על צמרת האורן הקרוב, כמסתקרן. אחר כך צווח מעין ייללת חתלתול. מטוס קל טס מעט מעל ראש המגדל, נופף בכנפיו, כאילו מאותת לשלום, והמשיך צפונה. קרוב היה, וניתן לו להבחין בשני היושבים במטוס, ואז ראה גם את העשן בשיפוליו של הכפר.

עמוד עשן כחלחל–אפור היתמר שם בין האורנים. הרוח העזה, שהלכה והתחזקה מאז הבוקר, סלסלה ודחפה את העשן שנראה מרקד מעלה מעלה בעליזות לא מובנת. את מקורו לא היה יכול לראות, אך בגבו משהו הרעיד. משהו חלחל וטיפס אל צווארו. רטט קל טלטל אותו ומתח את כל איבריו.

כשהתקשר למוקד נענה רק לאחר דקות ארוכות. "כן. ידוע לנו. קיבלנו התראה. זה בשליטה, מטופל. תמשיך לצפות ולדווח."

בשעות שלאחר מכן השתנה הכול, ממש לנגד עיניו. אש גלויה פרצה מיער האורנים. הלכה והתקדמה בכיוון שנדחפה אליו בידי הרוח. כמו חיה צהובה-אדומה פרצה לה נתיבים, זינקה קדימה, הסתערה מערבה. ענן העשן הפך שחור, סמיך, הלך והתקרב לגבעת מגדל התצפית.

"אני נשאר כאן" ענה מיד, כשקיבל את ההוראה להתפנות. "אני אמשיך לעדכן אתכם."   הדרך שהוליכה למגדל עדיין נראתה לו מרוחקת דיה מקו האש, שירדה עתה ליובלי הנחל העמוק. שם דהרה במהירות, מכלה בקלילות את העשב היבש ואת סבך הפטל בערוץ, מספחת אליה מדי פעם קטעי חורש נוספים במדרונות. ריח עשן חריף צבט בנחיריו, מבשר רעות. עכשיו ידע לבטח שזהו מקומו הנכון. שנים ארוכות ישב כאן, יום אחר יום, דרוך ומצפה לרגע שכזה. זה היה ייעודו ככלות הכול.

ביומיים הבאים נותר על משמרתו במרומי המגדל. לעיתים היה מוקף עשן עד שלא ראה כמעט דבר. העשן חדר גם מבעד חלונות המגדל המוגפים. לפרקים הסיטה הרוח את מסכי העשן ופתחה לו מבטים למרחקי ההר.

בלילה אימץ כל כוחו להישאר ער. אש השריפה האירה את כל רכסי ההר, עולה אדומה-כתומה לגבהים אדירים ושוב צונחת בפראות למורדות העמקים המובילים לים. לעיתים לא יכול היה שלא להתפעל ממראה האימה שמולו, אך מהתשדורות הבהולות שהתקבלו במכשיר הקשר ידע כבר את כל שקרה.

במשך היום ראה מגבהי המגדל את המטוסים שהטילו שובלי חומר שנועד לבלימת האש. הם נדמו לו כציפורי טרף ענקיות, גחות וצוללות, שוב ושוב. כאותן ציפורים אימתניות שראה באפריקה.

מהמזון והמשקה המועט שהביא אתו לא נשאר דבר, מלבד שני תפוחי עץ שהצטמקו מהחום. נותר לו גם הג'ריקן השחור של מי החירום, שהיה קבוע במגדל. טעם מעופש היה במים. טעם מר של פלסטיק ועפר, שעמד בפיו וצרב את גרונו יחד עם העשן.

בבוקר השני, כשקרב בלאות את המשקפת לעיניו, הבחין בעץ אחד שנותר ירוק, יחיד בכל המדרון המפויח. גזע דק אחד, בלורית ירוקה אחת, שהאש דילגה עליהם משום מה. זה היה עבורו רגע קצרצר של שמחה, ממש כמו שחש כשראה צבייה ועופר שדילגו במדרון מתחתיו, הותירו  שורת עקבות באפר, ונמלטו מלהט האש הסמוכה.

לקראת הערב ראה שורת אנשים שהגיעו לגבעה רחוקה בעקבות אש שהתלקחה שם שוב ושוב. הם נראו לו קטנים כל כך, חסרי ישע, פזורים במרחב העשן כחיפושיות צהובות, זעירות, זוחלות במורד התלול. כשביקש ליצור עמם קשר, שמע את המכשיר מחרחר, מצפצף, עד שנדם לגמרי. רק אז נזכר ששכח להצטייד בסוללות חדשות.  

עם הדמדומים, ברדת החשכה, אפסו כמעט כוחותיו. כמתוך הזיה עלתה כימרה בזיכרונו. אותן להבות אש מסתוריות שפרצו מתוך האדמה בגבעה שעל חוף אנטוליה, כזרועות מפלצת מהמיתולוגיה היוונית. אותה האש שהקסימה אותו אז, ואילו על בת לוויתו השרתה  פחד עמום.

רק ביום השלישי ירד. רגליו כמו סרבו לעשות את שלבי הסולם במורד המגדל ונשרכו מטה מטה באיטיות. המראה הקודר שנפרש מולו במרחבי ההר הותיר את לבו מותש ומובס.

ספק היה לו אם הועיל למישהו בדיווחיו. בוודאי שלא הציל אף נפש. גם נפשו שלו לא ניצלה מן האש אלא במקרה. ניצול היה במשחקה של הרוח. צמיגיה של המכונית היו חרוכים וריח הגומי השרוף העיד כמה קרוב היה הדבר.

כשהתניע לבסוף, לאחר כמה ניסיונות סרק, לא ידע שמחה או הקלה. לא ברור היה לו לאן ואל מי הוא חוזר. הדרך שעשה עתה לא דמתה במאום לדרך בה הגיע לפני שלושה ימים. עכשיו, רק מפלה נשקפה אליו משני צידי הדרך השחורה.